בוקר אחד גיליתי משהו מוזר
יש איזה רגע, ממש לפני שאני קם מהמיטה, שבו אני בכל פעם מתלבט אם בכלל להתחיל את היום.
זה לא ייאוש, זה לא עצלות. זה משהו ביניהם.
ניסיתי לתאר את זה לעצמי: "כובד" לא מתאר. "פחד" — לא ממש.
זה יותר כמו רגע של חוסר ודאות לפני בחירה — חיבוק רגעי עם החדר עוד לפני שהיום מתחיל.
ואולי זה בדיוק העניין: הרגע הזה הוא לא תקלה לפני היום. הוא חלק ממנו.
לא צריך לפתור אותו. צריך להכיר בו.